גזר דין בתיק פ"ל 2150-10-12

1.            הנאשם הורשע בהכרעת דין מפוטרת לאחר ניהול הוכחות "בנהיגה בזמן פסילה", עבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א- 1961 (להלן: " הפקודה"). עוד הורשע הנאשם על פי הודאתו בעבירות של "שימוש ברכב ללא ביטוח", עבירה על סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל- 1970; "נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף", עבירה על סעיף 10 לפקודה; ו"רישיון רכב שפקע פחות מששה חודשים", עבירה על סעיף 2 לפקודה.

2.            עפ"י עובדות כתב האישום, ביום 15.10.12 נהג הנאשם רכב פרטי וזאת חרף פסילה שהושתה עליו בתיק 5334/08 של בית משפט לתעבורה בבאר שבע ביום 21.06.11 למשך 12 חודשים בהעדרו; על אף שדבר הפסילה הנ"ל הודע לנאשם ביום 17.07.12 הוא לא הפקיד את רשיונו.

3.            לציין כי בדיעבד הפסילה שהושתה על הנאשם ביום 21.06.11 בוטלה ביום 28.11.12 על פי בקשה שהגיש הנאשם, אך לא בהיותה מבוטלת מעיקרה (void) אלא שניתנת לביטול (voidable). אין חולק כי ביום בו נהג הנאשם הפסילה היתה בתוקף.

נסיבות לחומרא:

4.            כנגד הנאשם תלוי ועומד מאסר על תנאי בר הפעלה כפי שנפסק בת.פ. 8168/09 של בית משפט המחוזי בבאר שבע מיום 10/07/2010, לפיו הוטל על הנאשם, בין היתר, מאסר של 10 חודשים וזאת על תנאי למשך שנתיים והתנאי הוא שלא יעבור כל עבירת מסוג עוון.

5.            עיון ברישום הפלילי של הנאשם מלמד כי לנאשם עבר פלילי חמור של עבירות אלימות בעיקר. כמו כן גיליון ההרשעות התעברותי מלמד כי לנאשם 39 הרשעות קודמות בתעבורה, מתוכן 4 הרשעות בגין עבירה של נהיגה ללא רשיון נהיגה ו- 3 הרשעות בגין עבירה של נהיגה כשריון הנהיגה שלו פקע.

נסיבות לקולא:

6.            בגין האירוע נשוא כתב האישום שהה הנאשם במעצר מלא למעלה מחודש ולאחר מכן שוחרר למעצר בית. מדובר באב ל- 10 ילדים, מתוכם 6 מנישואין קודמים, הוא משלם מזונות בסך של 9,000 ש"ח בחודש. לנאשם תינוק רך בימים.

טיעוני הצדדים:

7.            ב"כ המאשימה בקשה לדון את הנאשם לחומרא בשל עברו ולהפעיל את המאסר על תנאי התלוי והעומד כנגדו במיוחד כשהעונש המקובל בעבירת נהיגה בזמן  פסילה הינו מאסר בפועל.

8.            ב"כ הנאשם בקש לדון את הנאשם לקולא הן בשל נסיבותיו האישיות, הן בשל העובדה שהפסילה בסופו של דבר בוטלה והן מפאת היות המאסר על תנאי גבוה וגורף במיוחד והוא תופס לכל עבירת עוון כאשר הוא הושת על הנאשם בגין עבירות פליליות גרידא.

9.            בא כוח הנאשם הגיש פסיקה רבה לבית המשפט לפיה ניתן להשית עונשים קלים יחסית ללא מאסר בפועל או עבודות שירות במקרה של נהיגה בפסילה, ואף הכוללים הארכת תקופת מאסר על תנאי בנסיבות חמורות מתיק זה [לדוגמה פ"ל 150/09 מדינת ישראל נ' בחטינזן (פורסם בנבו, 01.06.10)];

10.        המאשימה מצידה הפנתה את בית המשפט לפסק דינו של בית המשפט העליון בתיק רע"פ 6115/06 מדינת ישראל נ' אבו לבן (פורסם בנבו, 08.05.07), לפיו יש להשית מאסר בפועל על מי שנהג בפסילה. ב"כ המאשימה הפנתה לתיקים בהם הושתו מאסרים בפועל חלקם לריצוי בפועל וחלקם בעבודות שירות [למשל ע"פ (י-ם) 38704-02-11 ארד נ' מדינת שראל (פורסם בנבו, 28.03.11) , ועפ"ת 31616-02-11 (י-ם) בוזגלו נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 22.03.11)].

עיון:

11.        לאחר שקלתי טענות הצדדים, הריני סבור כי בנסיבות תיק זה אין זה מידתי להפעיל את המאסר על תנאי בן 10 חודשים שהושת על הנאשם בתיק האחר בגין עבירות חמורות ביותר של איומים וחטיפה. אני סבור כי זה לא המקרה להפעלת המאסר על תנאי, אלא להארכתו. המדובר כאמור בתנאי גורף לכל עבירת עוון. לנאשם אין עבר תעבורתי של נהיגה בזמן פסילה אם כי לחובתו עבירות של נהיגה ללא רשיון. דעתי אינה נוחה מהפעלת מאסר על תנאי כה חמור בנסיבות תיק זה במיוחד כאשר הפסילה אשר הוטלה על הנאשם בוטלה בסופו של דבר.

סעיף 56(א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 קובע:

" בית המשפט שהרשיע נאשם בשל עבירה נוספת ולא הטיל עליו בשל אותה עבירה עונש מאסר רשאי, על אף האמור בסעיף 55 ובמקום לצוות על הפעלת המאסר על תנאי, לצוות, מטעמים שיירשמו, על הארכת תקופת התנאי, או חידושה, לתקופה נוספת שלא תעלה על שנתיים, אם שוכנע בית המשפט שבנסיבות הענין לא יהיה צודק להפעיל את המאסר על תנאי. "  (הדגשה שלי נ.מ).

ברע"פ 5798/00 ריזי נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(3) 1, דן בית המשפט בעניין הסמכות והזהירות שיש בהטלת עונש מאסר על תנאי וכך קובעת כב' השופטת ביניש כתוארה אז:

" במסגרת שיקול-הדעת המסור לו בבואו לגזור עונש מאסר על-תנאי על בית-המשפט להנחות עצמו כי ראוי להימנע מהטלת מאסר מותנה שתוצאתו תהיה קשה עד כדי היותה בלתי מידתית הן ביחס לעבירה הראשונה והן ביחס לעבירה הנוספת. מצב כזה עלול להיווצר כאשר אדם שנכשל בעבירה נוספת קלה יחסית, יצטרך לשאת בעונש מאסר חמור שהוטל עליו בגין הרשעה קודמת. יש לזכור כי למאסר על-תנאי תכלית כפולה: האחת, לתת הזדמנות נוספת לעבריין לתקן את דרכיו ולא למצות עמו את מלוא העונש במאסר בפועל עקב כישלונו העברייני. התכלית הנוספת היא ההרתעה, שנועדה להניא אדם שעבר עבירה מלשוב ולעבור עבירה נוספת. נוכח המגבלות שהטיל המחוקק על שיקול-הדעת בהפעלת התנאי, ראוי שבית-המשפט המטיל את התנאי ינהג בזהירות בקביעתו. בכל שיטת משפט נאורה קיימת חובה להתאים את העונש ואת מידת חומרתו לעבירה אשר בגינה הוטל; חובה זו מוכרת גם בשיטתנו בהיותה מעקרונות היסוד של השיטה, והיא המנחה את שיקול-הדעת השיפוטי בגזירת הדין מאז ומתמיד. בהתאם לכך, השמירה על יחס הולם בין העבירה לבין העונש רלוונטית לשיקול-הדעת שעל בית-המשפט להפעיל בנוגע לטיבן של עבירות התנאי, לאורכה של תקופת התנאי וכן לאורכה של תקופת המאסר המותנה. דרישת המידתיות מחייבת את התאמתה של תקופת המאסר המותנה לאורך תקופת המאסר בפועל המוטלת על הנאשם תוך התאמת עונש המאסר הכולל לעבירות שבהן הורשע. במסגרת קביעת עבירות התנאי ואורך תקופת המאסר המותנה על בית-המשפט לשקול גם את האפשרות שעבירה נוספת קלה יחסית עשויה להפעיל את המאסר על-תנאי ולחייב את בית-המשפט בעת ההרשעה הנוספת להטיל על הנאשם עונש מאסר ממושך בפועל. "